<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שמיטת כספים</h1>
<h2>דף יח.</h2>
הקפת חנות אין נשמטת, עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, זקפו עליו מלוה נשמט. קנסות אונס ומפתה ומוציא שם רע אין נשמטין, זקפן מלוה נשמטין. ונזקפין כמלוה מעת העמדה בדין. המגרש אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת, פגמה אותה או זקפה עליו במלוה נשמטת.
<h2>דף לו.</h2>
הלל הזקן כשראה שנמנעו להלות זה את זה מיראת השמטה תקן פרוסבול. והוא כתוב כך, מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמין למטה (את) [או] העדים ואז המלוה לא משמטת. ודווקא שמטת זמן זה שהוא מדברי סופרים, אבל שמטה דאורייתא אין פרוסבול מועיל. ואין כותבין פרוסבול רק בימי חכמים גדולים ביותר כבית דינו של ר' אמי ור' אסי שראוין להפקיע ממון בני אדם, ולא שאר בתי דינין. ומעשה היה וכתב ר"ת פרוסבול, מפני שהיה גדול הדור, וכן בכל דור ודור הרשות ביד גדול.
כל הנמנע להלות מיראת שמטה, עובר ב' לאוין ונקרא בליעל, שנאמר [דברים ט"ו] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. השמר ופן לאוין. וצוהו הכתוב ליתן, שנאמר [שם] נתן תתן לו ולא ירע, ושכרו מונח אם קיים מצוה זו, שנאמר [שם] בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך.
מצות עשה להשמיט מלוה בשביעית, שנאמר [דברים ט"ו] שמוט כל בעל משה ידו. והתובע חובו שעבר עליו שביעית עובר בלאו, שנאמר [שם] לא יגוש את רעהו. מן התורה אין שמיטת כספים נוהגת רק בזמן [ש]היובל נוהג, ומדברי סופרים נוהגת אף בזמן הזה בכל מקום, שלא תשתכח תורת שמטה.
<h2>דף לז.</h2>
אין כותבין פרוסבול רק על הקרקע, מפני שאין להשמט ממנו, שאפילו לא ישוה הקרקע [כנגד שום דבר החוב יכול להיות גובה וחוזר וגובה כמעשה קטינא דאביי (כתובות צ"א ע"ב)]. אם אין הקרקע ללוה מזכה לו המלוה כל שהו בשדהו ואפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור וכירה או היתה לו שדה ממושכנת או לערב או לחייב לו (כנגד שום דבר החוב יכול להיות גובה וחוזר וגובה כמעשה קטינ' דאביי). קרקע [ו]אין ללוה כותבין פרוסבול. כותבין לאיש על נכסי אשתו ויתומין על נכסי אפטרופי'.
תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר, מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבה כל זמן שארצה, אין צריך לכתוב פרוסבול, שהכל יודעים ששמטת כספים בזמן הזה דרבנן ובדברים בלבד נקנית.
שביעית משמטת מלוה ואפילו בשטר שיש בו אחריות. סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט. שביעית משמטת [את השבועה], שנאמר לא יגוש, מ"מ, לא לשלם ולא לישבע. וזה משבועת הדיינים שהם מדברים שאם יודה בהן שביעית משמט, אבל שבועת שומרין ושותפין משבועות שאם יודה ישלם, ישבע אחר השמטה. הלוהו ותבעו וכפר ובא שמטה ועוד כופר והודה, או באו עדים עליו אחר שעברה שביעית, אין שביעית משמטת.
המלוה על המשכון והחוב כנגד המשכון אינו נשמט, יתר משמט היתר על המשכון. המוסר שטרותיו [לבית דין] ואומר, אתם גבו חובי זה, אינו נשמט, שנאמר [דברים ט"ו] אחיך, וזה בית דין תובעין. וכן בית דין שחתכו הדין וכתבו, איש פלוני אתה חייב לזה כך, אינו נשמט, שזה כגבוי וכאלו בא לידו ואינו כמלוה.
<h2>דף לז:</h2>
כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלוה לומר, משמט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו, אע"פ כן רצוני שתקבל ממנו [יקבל ממנו], שנאמר [דברים ט"ו] לא יגוש והרי לא נגש. ולא יאמר לו, בחובי אני נותן לך, אך יאמר לו, שלי הם ובמתנה אני נותן לך. החזיר חובו ולא אמר לו כן, מסרבין עמו בדברים עד שיאמר לו, שלי הם ובמתנה נתתי לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך.
המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוסבול אבד חובו, ואם אמר, פרוסבול היה לי נאמן. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב שטרו או כשיבוא לתבוע המלוה על פה אומרים לנתבע, שלם. ואם טען הנתבע [איה פרוסבול שלו, אומרים לתובע היה לך פרוסבול ואבד, אם אמר הן, נאמן. ואם הודה שלא כתב פרוסבול אבד חובו. והיתומים אינם צריכים פרוסבול. הוציא פרוסבול וטען הנתבע] מלוה שתובע אחר פרוסבול זה היתה, ותובע אומר, קודם, התובע נאמן, מגו דאי בעי אמר, היה לי ואבד ונאמן. ואומר ר"ת, דמטעם זה דלא שביק התירא ואכיל אסורא נאמן אף שלא בשבועה. ודווקא במקום שרגילים לכתוב פרוסבול, אבל במקום שאין רגילין אינו נאמן. ויש דנין מטעם זה שאם אמר אדם, על יד גוי הלויתיך בריבית נאמן, דלא שביק התירא ואכיל אסורא נאמן אף שלא בשבועה. טען הנתבע, מלוה יש לי אצלו, ותובע אומר, לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שלא זקפתיה מלוה, נאמן מגו דפרוסבול היה לי ואבד, שכיון שתקנו פרוסבול חזקה אין אדם מניח דבר מותר ואוכל אסור.
